Multilingual Folk Tale Database


Der Wolf und die sieben jungen Geisslein (Jacob & Wilhelm Grimm)

הזאב ושבעת הגדיים A farkas és a kecskollók
unknown author Benedek Elek
Hebrew Hungarian

היה פעם עז זקן היו שבעה הקטנים, אהב גם מהם כמו תמיד אמא היתה של ילדיה. יום אחד היא היתה צריכה ללכת לבית העץ כדי להביא להם אוכל, אז היא קראה את כולם סביבה. "ילדים יקרים", אמרה, "אני הולך אל העץ, ולמרות שכבר לא אהיה כאן, לעמוד על המשמר נגד זאב, שכן אם הוא היה פעם אחת כדי להיכנס פנימה, הוא יאכל אותך, עצמות, עור, ו הכל. מסכן לעתים קרובות מסווה את עצמו, אבל הוא תמיד ניתן לדעת על ידי קול צרוד שלו, כפות ידיים שחורות. "-". אמא יקרה, "ענו הילדים," אתה לא צריך לפחד, נוכל לטפל טוב של עצמנו "ואת אמא פעה שלום, והמשיך את דרכה בראש שקט.

לא עבר זמן רב לפני 1 חלק דפק על דלת הבית, צועק: "תפתחו את הדלת, ילדים יקרים שלי, את אמא שלך היא לחזור, והביא לכל אחד מכם משהו." אבל הילדים הקטנים ידע שזה הזאב על ידי קול צרוד. "לא ניתן לפתוח את הדלת," קרא להם: "אתה לא אמא שלנו, יש לה קול עדין ומתוק, והקול שלך צרוד: אתה חייב להיות הזאב." אז את הלך הזאב לחנות וקנה גוש גדול של גיר, ואכל אותה לעשות בקולו הרך. ואז הוא חזר, דפק בדלת הבית, וקרא: ". פתח את הדלת, ילדים יקרים שלי, את אמא שלך היא כאן, הביא כל אחד מכם משהו" אבל וולף הציב הכפות השחורים שלו נגד חלון, והילדים רואים את זה, צעקה, "אנחנו לא יפתח את הדלת, אמא שלנו אין רגליים שחורים כמוך,. אתה חייב להיות הזאב" לזאב ואז רץ אל האופה. "בייקר," אמר, "אני נפגע ברגל, התפשטות להתפלל קצת כסף מקום." וכאשר בייקר היה מטויח רגליו, הוא רץ אל הטוחן. "מילר", אמר, "מפזרת לי ארוחה לבנה על כפות רגלי." אבל מילר סירב, חושב וולף יש משמעות הפגיעה חלק אחד. "אם אתה לא עושה את זה," קרא הזאב, "אני אוכל אותך!" ומילר פחד ועשה מה שאמרו לו. וזה רק מראה מה הם גברים.

ועכשיו הגיע נוכלים בפעם השלישית אל הדלת דפק. "פתח, ילדים!" קרא לו. "אמא היקרה שלך חזר הביתה, והביא לך כל דבר מעץ." - "קודם להראות לנו הכפות שלך," אמר הילדים, והוא הניח "כדי שנוכל לדעת אם אתה באמת אמא שלנו או לא." את כפותיו על החלון, וכשראו שהם היו לבנים, הכול נראה בסדר, והם פתחו את הדלת. וכשהוא היה בתוך שראו זה היה זאב, והם נבהלו וניסו להסתיר את עצמם. אחד רץ מתחת לשולחן, 2 נכנס למיטה, 3 לתנור, 4 במטבח, בארון 5, 6 מתחת לכיור, 7 במקרה לשעון. אבל הזאב מצא את כולם, ונתן להם התייחסות מעטה, בזה אחר זה, הוא בלע את כולם, אבל הצעיר, שהיה הסתיר במקרה לשעון. וכך הזאב, לאחר שקיבל את מה שרצה, טיילו הלאה אל כרי דשא ירוקים, והניח את עצמו מתחת לעץ, הוא נרדם. זמן קצר לאחר מכן, עז אמא חזר מעץ, ו, הו! מה מראה פגש את עיניה! בדלת עמד שולחן רחב פתוח, כיסאות כיסאות, כולם זרקו על השמיכה,, כלים שבורים קרועים כריות מהמיטה. היא חיפשה את ילדיה, הם היו בנמצא. היא קראה לכל אחד מהם בשמו, אבל אף אחד לא ענה, עד שהגיעה לשם של הצעיר. "הנה אני, אמא," קול קטן צעק: "הנה, במקרה השעון." וכך היא עזרה לו לצאת, ושמע איך הזאב בא, ואכל את כל השאר. ואתה יכול לחשוב איך היא בכתה על אובדן הילדים היקרים שלה. סוף סוף צערה היא שוטטה בחוץ, ואת הילד הקטן איתה, וכאשר הם הגיעו אל כר הדשא, שם הם ראו זאב שוכב מתחת לעץ, ונחר, כך הענפים רעדו. עז אמא הביטה בו בזהירות מכל הצדדים והיא שמה לב איך משהו בתוך הגוף שלו נע ונאבקת. אוי לי! המחשבה היא, זה יכול להיות שילדים הקשה שלי, שבלע את ארוחת הערב שלו עדיין בחיים? והיא שלחה ילד קטן בחזרה הביתה על זוג מספריים, ואת מחט, חוט. ואז היא לחתוך בגוף הזאב פתוח, ולא מיד לאחר שעשתה 1 חיתוך יותר יצאו ראש אחד הילדים, ואז עוד חיתוך, ואז בזה אחר זה את ששת הילדים הקטנים כל קפץ חי וקיים, על על החמדנות שלו נוכלים בלע אותן בשלמותן. כמה נפלא זה היה! כך ניחם אמא היקרה שלהם קפץ על חייטים כמו בחתונה. "עכשיו להביא כמה אבנים חזקה וטובה", אמרה האם, "ואנו ממלאים את גופו איתם, כשהוא שוכב לישון." וכך הם הביאו כמה בחיפזון הכל, ולשים אותם בתוך אותו, אמא תפרה אותו שוב כל כך מהר שהוא לא חכם. כאשר הזאב סוף סוף התעורר וקם, האבנים בתוכו גרם לו להרגיש צמא מאוד, וככל שהוא הולך ברוק לשתות, הם פגעו ונקשה אחד נגד השני. אז הוא צעק: "מה זה אני מרגיש בתוכי דופק בחוזקה על העצמות שלי? איך דבר כזה צריך betide לי! הם היו ילדים, ועכשיו הם אבנים. " אז הוא בא ברוק, והתכופף כדי לשתות, אבל את האבנים הכבדות משכו אותו כלפי מטה, כך שהוא נפל למים וטבע. וכאשר שבעה ילדים קטנים ראיתי את זה הם עלו בריצה. "הזאב מת, הזאב מת!" הם צעקו, אחזה בידי, הם רקדו עם אמם הכול על המקום.

Volt egyszer egy öreg kecske s annak hét kicsi kecskollója. Szerette az öreg kecske az ő fiait, hát hogyne szerette volna. Mindig velük volt, egy pillanatra sem hagyta el, nehogy valami bajuk essék, egyszer azonban elfogyott a füvecske, ettek volna s nem volt mit: az öreg kecskének ki kellett menni a rétre fűért. De minekelőtte útnak indult volna, ugyancsak a szívére kötötte a hét kecskollónak:

– Halljátok-e, én most elmegyek a rétre, de vigyázzatok, nehogy beeresszétek a farkast, ha ide vetődik, mert bizony mondom, szőröstől, bőröstől felfal. Gonosz egy állat az, mondotta tovább a vén kecske. Hogy megcsaljon, más bőrt húz magára, de ti ne higyjetek neki: megismeritek durva hangjáról s fekete lábáról, csak vigyázzatok jól.

Mondták a kecskollók:

– Egyet se aggódjék, lelkem jó anyám. Ide ugyan be nem teszi a lábát farkas-barkas koma.

Elment a vén kecske, de még a faluból sem ért ki, jött a farkas-barkas, kopogtatott az ól ajtaján:

– Nyissátok ki, édes fiaim, hazajöttem s hoztam nektek zöld füvecskét, leveles ágacskát.

De a kecskollók megismerték a farkast durva, rekedtes hangjáról s kiszóltak:

– Bizony nem nyitjuk ki az ajtót, mert te nem vagy a mi édes anyánk. A mi anyánknak kedves hangja van, a tied pedig olyan durva, rekedtes. Farkas vagy te, nem kecske!

– Lám, lám, morgolódott magában farkas-barkas, de okosak a kis kecskollók. De csak várjatok, majd túljárok én a ti eszeteken. Elment a boltba, vett egy nagy darab krétát, azt megette s egyszeribe megfinomodott a hangja. Azzal visszament az ólhoz, ismét kopogtatott az ajtón:

– Nyissátok ki, lelkem fiaim, hoztam nektek zöld füvecskét, leveles ágacskát.

Hanem a farkas az ól ablakára találta tenni a talpát s a kecskollók kiszóltak:

– Bizony nem nyitjuk ki az ajtót, mert a mi anyánknak nincs fekete lába, mint neked. Farkas vagy te, nem kecske!

– Ej, ilyen-olyan adta, – morgolódott a farkas – megálljatok csak! Hiszen mindjárt nem lesz fekete a lábam.

Elszaladt a pékhez s annak elpanaszolta, hogy a lábát megütötte, mindanégyet, kösse be tésztával.

A pék megsajnálta farkas-barkast, bekötötte mind a négy lábát tésztával, aztán farkas-barkas szaladt a molnárhoz s attól lisztet kért.

– Dehogy adok, mondotta a molnár, valami rosszban sántikálsz, farkas-barkas koma.

– Bizony ha nem adsz, mindjárt felfallak, fenyegetődzött farkas koma.

A molnár megijedt farkas-barkas komától s behintette a lábát liszttel.

Most már harmadszor ment az ól ajtajára, kopogtatott s beszólt édes-kedves, anyás hangon:

– Nyissátok ki, lelkem fiaim, hazajött a ti édes anyácskátok, hozott nektek zöld füvecskét, leveleságacskát.

– Mutasd a lábadat – szóltak a kecskollók – hadd lám, te vagy-e a mi édesanyánk.

A farkas feltette lábát az ablak fájára s a bolond kecskollók a fehér láb láttára kinyitották az ajtót. Szentül hitték, hogy az édesanyjuk az, senki más. Az ám, a farkas volt az! Hej, édes jó Istenem, de szörnyen megijedtek. Ha lehet, a föld alá bujnak, de nem bujhattak a föld alá, bujtak hát, a hová lehetett: asztal alá, ágy alá, kemence mögé, ruhás almáriomba, tálasba, pohárszékbe, a hetedik a tulipános ládába. De hiszen bujhattak, a gonosz farkas sorba elé tessékelte őket s egymásután felfalta. Csak éppen a legkisebbet, a hetediket nem találta meg. Na, elég volt neki hat is. Ugy jól lakott, hogy alig birt elcammogni. Ahogy kiért a rétre, lefeküdt egy fa alá s ott elaludt.

Nem sokkal ezután hazajön a vén kecske, de majd elájult szörnyű ijedtében. Az ajtó tárva-nyitva, bent a szobában minden felforgatva, keresi, szólítja a fiait, egy hang sem felel rá, sír, rí, keservesen jajgat, óbégat s nagy későre megszólal a legkisebb kecske: Itt vagyok, éd’s anyám.

– Hol, lelkem gyermekem?

– A tulipántos ládában.

Nosza, felnyitja a láda fedelét, kikapja onnét a kis kecskollót, öleli, csókolja s kérdi: hol a többi. Mondja a kis kecskolló, hogy mi történt. Hogy itt járt a farkas-barkas s hamm! bekapta mind a hat testvérét.

De bezzeg nem volt otthon maradása a vén kecskének. Mondta a kicsi fiának:

– Jere, fiam, jere. Egy életem, egy halálom, addig meg nem nyugszom, míg azt a gyilkost meg nem találom!

Szaladtak a rétre, de hogy szaladtak! Mint a sebes szél, még annál is sebesebben. Hát éppen arra a fára bukkantak, amelyiknek a tövében aludott a farkas. Kidüllesztette a hasát s úgy horkolt, fujt, hogy zúgtak belé a falevelek, hajladoztak, bólintgattak a fa ágai.

Megáll a vén kecske, nézi, nézi, vizsgálja erről is arról is a farkast s hát látja, hogy valami mozog a felpüffedt hasában.

– Ó Istenem, édes jó Istenem! fohászkodott fel a vén kecske, úgy tetszik nekem, hogy még élnek az én édes fiaim!

Uccu, nem sokáig gondolkozott, haza szaladt, s ollót, tűt s cérnát hozott magával. Szép csendesen a farkas mellé guggolt, az ollóval kihasította a belét s hát abban a pillanatban egy kecskolló kidugta a fejét. Hasítja tovább, s im, egymásután mind a hat kecske kiugrik: kutyabaja sem volt egyiknek sem, mert a falánk farkas-barkas csak úgy lenyelte őket.

Na, volt öröm, de milyen öröm! A kecskollók ugráltak-bugráltak, nem találták helyöket széles jókedvükben. Mikor aztán jól kitáncolták magukat, mondta a vén kecske:

– Elég volt a táncból, most szaladjatok a patakra, hozzatok köveket, töltsük meg a gyomrát farkas-barkasnak, míg alszik.

Szaladtak a kecskollók, hoztak egy csomó követ, azt bedugták farkas-barkas hasába, a vén kecske meg szépen bevarrta a nyilást, de olyan ügyesen, hogy meg sem mozdult farkas-barkas. Aztán, usdi neki, vesd el magad, szaladtak haza!

Hát a farkassal mi lett? A farkassal bizony az lett, hogy mikor felébredt, erősen megszomjazott s elindult a patakra, hogy igyék egyet. Az ám, de a mint elindult, a kövek egymáshoz ütődtek, zörögtek-börögtek, gurultak erre-arra a hasában. Megáll farkas-barkas, néz jobbra, balra, ámul, bámul, nem tudta elgondolni, hogy mi zörög-börög a hasában. Mondta magában, amint a patak felé vánszorgott:

Tyhű, valami de zörög,
Ide-oda höngörög!
Hat kecskollót bekaptam,
S kő zörög a hasamban!

No ez csoda! Az bizony! Alig tudott a patak partjára vánszorogni, neki hasalt a víznek, de ahogy neki hasalt, a kövek egyet nagyot zördültek s belehuzták farkas-barkast a patakba.

Azalatt pedig a kecskollók otthon táncoltak, ujjogtattak, majd ki rugták az ól ódalát. Még ma is táncolnak, ha meg nem unták.



Change: Change: