Multilingual Folk Tale Database


Der Wolf und die sieben jungen Geisslein (Jacob & Wilhelm Grimm)

הזאב ושבעת הגדיים Ulven og de sju geitekillingene
unknown author unknown author
Hebrew Norwegian

היה פעם עז זקן היו שבעה הקטנים, אהב גם מהם כמו תמיד אמא היתה של ילדיה. יום אחד היא היתה צריכה ללכת לבית העץ כדי להביא להם אוכל, אז היא קראה את כולם סביבה. "ילדים יקרים", אמרה, "אני הולך אל העץ, ולמרות שכבר לא אהיה כאן, לעמוד על המשמר נגד זאב, שכן אם הוא היה פעם אחת כדי להיכנס פנימה, הוא יאכל אותך, עצמות, עור, ו הכל. מסכן לעתים קרובות מסווה את עצמו, אבל הוא תמיד ניתן לדעת על ידי קול צרוד שלו, כפות ידיים שחורות. "-". אמא יקרה, "ענו הילדים," אתה לא צריך לפחד, נוכל לטפל טוב של עצמנו "ואת אמא פעה שלום, והמשיך את דרכה בראש שקט.

לא עבר זמן רב לפני 1 חלק דפק על דלת הבית, צועק: "תפתחו את הדלת, ילדים יקרים שלי, את אמא שלך היא לחזור, והביא לכל אחד מכם משהו." אבל הילדים הקטנים ידע שזה הזאב על ידי קול צרוד. "לא ניתן לפתוח את הדלת," קרא להם: "אתה לא אמא שלנו, יש לה קול עדין ומתוק, והקול שלך צרוד: אתה חייב להיות הזאב." אז את הלך הזאב לחנות וקנה גוש גדול של גיר, ואכל אותה לעשות בקולו הרך. ואז הוא חזר, דפק בדלת הבית, וקרא: ". פתח את הדלת, ילדים יקרים שלי, את אמא שלך היא כאן, הביא כל אחד מכם משהו" אבל וולף הציב הכפות השחורים שלו נגד חלון, והילדים רואים את זה, צעקה, "אנחנו לא יפתח את הדלת, אמא שלנו אין רגליים שחורים כמוך,. אתה חייב להיות הזאב" לזאב ואז רץ אל האופה. "בייקר," אמר, "אני נפגע ברגל, התפשטות להתפלל קצת כסף מקום." וכאשר בייקר היה מטויח רגליו, הוא רץ אל הטוחן. "מילר", אמר, "מפזרת לי ארוחה לבנה על כפות רגלי." אבל מילר סירב, חושב וולף יש משמעות הפגיעה חלק אחד. "אם אתה לא עושה את זה," קרא הזאב, "אני אוכל אותך!" ומילר פחד ועשה מה שאמרו לו. וזה רק מראה מה הם גברים.

ועכשיו הגיע נוכלים בפעם השלישית אל הדלת דפק. "פתח, ילדים!" קרא לו. "אמא היקרה שלך חזר הביתה, והביא לך כל דבר מעץ." - "קודם להראות לנו הכפות שלך," אמר הילדים, והוא הניח "כדי שנוכל לדעת אם אתה באמת אמא שלנו או לא." את כפותיו על החלון, וכשראו שהם היו לבנים, הכול נראה בסדר, והם פתחו את הדלת. וכשהוא היה בתוך שראו זה היה זאב, והם נבהלו וניסו להסתיר את עצמם. אחד רץ מתחת לשולחן, 2 נכנס למיטה, 3 לתנור, 4 במטבח, בארון 5, 6 מתחת לכיור, 7 במקרה לשעון. אבל הזאב מצא את כולם, ונתן להם התייחסות מעטה, בזה אחר זה, הוא בלע את כולם, אבל הצעיר, שהיה הסתיר במקרה לשעון. וכך הזאב, לאחר שקיבל את מה שרצה, טיילו הלאה אל כרי דשא ירוקים, והניח את עצמו מתחת לעץ, הוא נרדם. זמן קצר לאחר מכן, עז אמא חזר מעץ, ו, הו! מה מראה פגש את עיניה! בדלת עמד שולחן רחב פתוח, כיסאות כיסאות, כולם זרקו על השמיכה,, כלים שבורים קרועים כריות מהמיטה. היא חיפשה את ילדיה, הם היו בנמצא. היא קראה לכל אחד מהם בשמו, אבל אף אחד לא ענה, עד שהגיעה לשם של הצעיר. "הנה אני, אמא," קול קטן צעק: "הנה, במקרה השעון." וכך היא עזרה לו לצאת, ושמע איך הזאב בא, ואכל את כל השאר. ואתה יכול לחשוב איך היא בכתה על אובדן הילדים היקרים שלה. סוף סוף צערה היא שוטטה בחוץ, ואת הילד הקטן איתה, וכאשר הם הגיעו אל כר הדשא, שם הם ראו זאב שוכב מתחת לעץ, ונחר, כך הענפים רעדו. עז אמא הביטה בו בזהירות מכל הצדדים והיא שמה לב איך משהו בתוך הגוף שלו נע ונאבקת. אוי לי! המחשבה היא, זה יכול להיות שילדים הקשה שלי, שבלע את ארוחת הערב שלו עדיין בחיים? והיא שלחה ילד קטן בחזרה הביתה על זוג מספריים, ואת מחט, חוט. ואז היא לחתוך בגוף הזאב פתוח, ולא מיד לאחר שעשתה 1 חיתוך יותר יצאו ראש אחד הילדים, ואז עוד חיתוך, ואז בזה אחר זה את ששת הילדים הקטנים כל קפץ חי וקיים, על על החמדנות שלו נוכלים בלע אותן בשלמותן. כמה נפלא זה היה! כך ניחם אמא היקרה שלהם קפץ על חייטים כמו בחתונה. "עכשיו להביא כמה אבנים חזקה וטובה", אמרה האם, "ואנו ממלאים את גופו איתם, כשהוא שוכב לישון." וכך הם הביאו כמה בחיפזון הכל, ולשים אותם בתוך אותו, אמא תפרה אותו שוב כל כך מהר שהוא לא חכם. כאשר הזאב סוף סוף התעורר וקם, האבנים בתוכו גרם לו להרגיש צמא מאוד, וככל שהוא הולך ברוק לשתות, הם פגעו ונקשה אחד נגד השני. אז הוא צעק: "מה זה אני מרגיש בתוכי דופק בחוזקה על העצמות שלי? איך דבר כזה צריך betide לי! הם היו ילדים, ועכשיו הם אבנים. " אז הוא בא ברוק, והתכופף כדי לשתות, אבל את האבנים הכבדות משכו אותו כלפי מטה, כך שהוא נפל למים וטבע. וכאשר שבעה ילדים קטנים ראיתי את זה הם עלו בריצה. "הזאב מת, הזאב מת!" הם צעקו, אחזה בידי, הם רקדו עם אמם הכול על המקום.

En gang var det en geit som hadde syv små kje, og hun var så glad i dem som bare en mor kan være. En dag skulle hun ut i skogen etter mat, men før hun gikk, ropte hun alle ungene inn til seg og sa: - Kjære barna mine, jeg må ut i skogen etter mat til dere. Nå må dere passe dere godt for ulven, for hvis han slipper inn i stua, eter han dere alle sammen med hud og hår. Det verste er at han kan skape seg om på så mange måter. Men dere kan alltid kjenne ham på det grove målet og de svarte føttene hans.

- Bare gå du, mor, svarte killingen. - Vi skal nok passe oss. Du kan være helt trygg! Så mekret mor og gikk rolig ut i skogen.

Det var ikke lenge før det banket på døren, og en ropte: - Lukk opp for meg, barn! Mor er kommet hjem og har med noe til dere! Men killingene hørte på målet at det måtte være ulven. - Å nei, vi lukker nok ikke opp for deg! ropte de. - Du er ikke mor vår, for hun er så fin og grann i målet. Du er ulven, det hører vi godt!

Da gikk ulven til landhandleren og kjøpte et stort stykke kritt. Og da han hadde spist det, ble han så fin i målet. Så skyndte han seg tilbake igjen og banket på døren. - Lukk opp, barna mine! Mor er kommet hjem og har med noe godt til dere.

Men han hadde stukket den svarte labben sin like bort ved vinduet, slik at barna så den. Og så ropte de: - Å nei, vi lukker ikke opp for deg, for du er ulven. Moren vår har ikke slike svarte føtter.

Da løp ulven til en baker og sa: Jeg har støtt foten min, stryk litt deig på den! Og bakeren klinte labbene hans inn med deig. Så løp han til mølleren og sa: - Strø hvitt mel på labbene mine!

Men mølleren skjønte at ulven tenkte på noe vondt, og så ville han ikke. Da sa ulven: - Hvis du ikke gjør det, så eter jeg deg! Og da ble mølelren redd og gjorde labbene hans hvite.

Så gikk ulven for tredje gang og banket på: - Lukk opp! Mor er kommet hjem og har med noe godt til dere! Geitekillingene svarte: - La oss først få se labbene dine, så vi ser om du er moren vår!

Da la ulven labbene sine i vinduet. Og da ungene så at den var hvit, trodde de at det var sant alt det den hadde sagt. Så åpnet de døren, men den som kom inn, det var ulven! Nå ble de stakkars ungene redde og ville gjemme seg.

Den ene sprang under bordet, den andre opp i sengen, den tredje inn i ovnen, den fjerde i kjøkkenet, den femte i skapet, den sjette under vaskefatet og den syvende i klokkekassen. Men ulven fant dem etter tur, og han var så glupsk at han slukte dem alle sammen. Bare den minste i klokkekassen kunne han ikke finne.

Men nå var han ordentlig mett også. Derfor ruslet han ut på vollen og la seg under et tre, og der sovnet han.

Like etter kom en geitemor hjem fra skogen. Og hva var det hun så? Døren stod på vidt gap, stoler og benker var kastet om hverandre. Vaskefatet lå i småbiter på gulvet, og tepper og puter var revet ut av sengen. Hun lette og lette etter barna, men kunne ikke finne dem. Hun ropte på dem også, den ene etter den andre, men ingen svarte. Endelig, da hun kom til den yngste, svarte en tynn, liten stemme: - Jeg er i klokkekassen, mor! Geitemor halte ham ut, og så fortalte han at ulven hadde kommet og ett opp alle de andre. Stakkars geitemor, hun gråt og gråt.

Til slutt gikk hun utenfor, og det vesle kjeet løp med. Da de kom ut på vollen, så de ulven som lå under treet og snorket så grenene skalv. Geitemor så nøye på den, og plutselig så hun at noe rørte seg inne i den store, fulle ulvemaven. - Å nei, å nei, tenkte hun, - kanskje de stakkars barna mine lever ennå! Så løp hun inn etter kniv og nål og tråd og skar opp maven på ulven. Og etter som hun skar, spratt killingene ut, den ene etter den andre, til de var der alle seks. De var like levende som før og hadde ikke lidd noe vondt.

Nå ble det vel glede! De fløy rett i armene på mor og hoppet omkring henne, men mor sa: - Gå og plukk sammen mange, mange gråstein, barn. Vi vil fylle maven på ulven mens den sover.

Og så stappet de hele ulvemaven full med stein, så mange som de kunne få inn. Geitemor sydde maven sammen igjen. og ulven merket ingen ting og rørte ikke på seg engang.

Til slutt var ulven utsovet og reiste seg. Men den var blitt tørst av alle steinene i maven og ville gå ned til brønnen for å drikke. Da den begynte å gå, skranglet steinene inne i maven på den, og ulven ropte:

Hva ramler og skramler i maven min? Det skulle vel være geitebein, men jamen kjennes det ikke som stein!

Da den kom til brønnen og bøyde seg utover kanten for å drikke, ramlet alle steinene fremovre og trakk den med seg ned i vannet så den druknet.

De syv små geitekillingene sprang bort til brønnen og ropte: - Ulven er død! Ulven er død! Og så danset de med moren sin rundt brønnen, så glade var de over at den stygge ulven hadde druknet.



Change: Change: