Multilingual Folk Tale Database


Der Wolf und die sieben jungen Geisslein (Jacob & Wilhelm Grimm)

הזאב ושבעת הגדיים Volk in sedem kozličkov
unknown author unknown author
Hebrew Slovenian

היה פעם עז זקן היו שבעה הקטנים, אהב גם מהם כמו תמיד אמא היתה של ילדיה. יום אחד היא היתה צריכה ללכת לבית העץ כדי להביא להם אוכל, אז היא קראה את כולם סביבה. "ילדים יקרים", אמרה, "אני הולך אל העץ, ולמרות שכבר לא אהיה כאן, לעמוד על המשמר נגד זאב, שכן אם הוא היה פעם אחת כדי להיכנס פנימה, הוא יאכל אותך, עצמות, עור, ו הכל. מסכן לעתים קרובות מסווה את עצמו, אבל הוא תמיד ניתן לדעת על ידי קול צרוד שלו, כפות ידיים שחורות. "-". אמא יקרה, "ענו הילדים," אתה לא צריך לפחד, נוכל לטפל טוב של עצמנו "ואת אמא פעה שלום, והמשיך את דרכה בראש שקט.

לא עבר זמן רב לפני 1 חלק דפק על דלת הבית, צועק: "תפתחו את הדלת, ילדים יקרים שלי, את אמא שלך היא לחזור, והביא לכל אחד מכם משהו." אבל הילדים הקטנים ידע שזה הזאב על ידי קול צרוד. "לא ניתן לפתוח את הדלת," קרא להם: "אתה לא אמא שלנו, יש לה קול עדין ומתוק, והקול שלך צרוד: אתה חייב להיות הזאב." אז את הלך הזאב לחנות וקנה גוש גדול של גיר, ואכל אותה לעשות בקולו הרך. ואז הוא חזר, דפק בדלת הבית, וקרא: ". פתח את הדלת, ילדים יקרים שלי, את אמא שלך היא כאן, הביא כל אחד מכם משהו" אבל וולף הציב הכפות השחורים שלו נגד חלון, והילדים רואים את זה, צעקה, "אנחנו לא יפתח את הדלת, אמא שלנו אין רגליים שחורים כמוך,. אתה חייב להיות הזאב" לזאב ואז רץ אל האופה. "בייקר," אמר, "אני נפגע ברגל, התפשטות להתפלל קצת כסף מקום." וכאשר בייקר היה מטויח רגליו, הוא רץ אל הטוחן. "מילר", אמר, "מפזרת לי ארוחה לבנה על כפות רגלי." אבל מילר סירב, חושב וולף יש משמעות הפגיעה חלק אחד. "אם אתה לא עושה את זה," קרא הזאב, "אני אוכל אותך!" ומילר פחד ועשה מה שאמרו לו. וזה רק מראה מה הם גברים.

ועכשיו הגיע נוכלים בפעם השלישית אל הדלת דפק. "פתח, ילדים!" קרא לו. "אמא היקרה שלך חזר הביתה, והביא לך כל דבר מעץ." - "קודם להראות לנו הכפות שלך," אמר הילדים, והוא הניח "כדי שנוכל לדעת אם אתה באמת אמא שלנו או לא." את כפותיו על החלון, וכשראו שהם היו לבנים, הכול נראה בסדר, והם פתחו את הדלת. וכשהוא היה בתוך שראו זה היה זאב, והם נבהלו וניסו להסתיר את עצמם. אחד רץ מתחת לשולחן, 2 נכנס למיטה, 3 לתנור, 4 במטבח, בארון 5, 6 מתחת לכיור, 7 במקרה לשעון. אבל הזאב מצא את כולם, ונתן להם התייחסות מעטה, בזה אחר זה, הוא בלע את כולם, אבל הצעיר, שהיה הסתיר במקרה לשעון. וכך הזאב, לאחר שקיבל את מה שרצה, טיילו הלאה אל כרי דשא ירוקים, והניח את עצמו מתחת לעץ, הוא נרדם. זמן קצר לאחר מכן, עז אמא חזר מעץ, ו, הו! מה מראה פגש את עיניה! בדלת עמד שולחן רחב פתוח, כיסאות כיסאות, כולם זרקו על השמיכה,, כלים שבורים קרועים כריות מהמיטה. היא חיפשה את ילדיה, הם היו בנמצא. היא קראה לכל אחד מהם בשמו, אבל אף אחד לא ענה, עד שהגיעה לשם של הצעיר. "הנה אני, אמא," קול קטן צעק: "הנה, במקרה השעון." וכך היא עזרה לו לצאת, ושמע איך הזאב בא, ואכל את כל השאר. ואתה יכול לחשוב איך היא בכתה על אובדן הילדים היקרים שלה. סוף סוף צערה היא שוטטה בחוץ, ואת הילד הקטן איתה, וכאשר הם הגיעו אל כר הדשא, שם הם ראו זאב שוכב מתחת לעץ, ונחר, כך הענפים רעדו. עז אמא הביטה בו בזהירות מכל הצדדים והיא שמה לב איך משהו בתוך הגוף שלו נע ונאבקת. אוי לי! המחשבה היא, זה יכול להיות שילדים הקשה שלי, שבלע את ארוחת הערב שלו עדיין בחיים? והיא שלחה ילד קטן בחזרה הביתה על זוג מספריים, ואת מחט, חוט. ואז היא לחתוך בגוף הזאב פתוח, ולא מיד לאחר שעשתה 1 חיתוך יותר יצאו ראש אחד הילדים, ואז עוד חיתוך, ואז בזה אחר זה את ששת הילדים הקטנים כל קפץ חי וקיים, על על החמדנות שלו נוכלים בלע אותן בשלמותן. כמה נפלא זה היה! כך ניחם אמא היקרה שלהם קפץ על חייטים כמו בחתונה. "עכשיו להביא כמה אבנים חזקה וטובה", אמרה האם, "ואנו ממלאים את גופו איתם, כשהוא שוכב לישון." וכך הם הביאו כמה בחיפזון הכל, ולשים אותם בתוך אותו, אמא תפרה אותו שוב כל כך מהר שהוא לא חכם. כאשר הזאב סוף סוף התעורר וקם, האבנים בתוכו גרם לו להרגיש צמא מאוד, וככל שהוא הולך ברוק לשתות, הם פגעו ונקשה אחד נגד השני. אז הוא צעק: "מה זה אני מרגיש בתוכי דופק בחוזקה על העצמות שלי? איך דבר כזה צריך betide לי! הם היו ילדים, ועכשיו הם אבנים. " אז הוא בא ברוק, והתכופף כדי לשתות, אבל את האבנים הכבדות משכו אותו כלפי מטה, כך שהוא נפל למים וטבע. וכאשר שבעה ילדים קטנים ראיתי את זה הם עלו בריצה. "הזאב מת, הזאב מת!" הם צעקו, אחזה בידי, הם רקדו עם אמם הכול על המקום.

Nekoč je živela koza, ki je imela sedem živahnih kozličkov. Imela jih je rada, kot imajo mame rade svoje otroke. Nekega dne se je odpravljala v gozd po krmo, zato je sklicala vseh sedem in rekla: "Dragi otročički, pozorno me poslušajte! Šla bom v gozd, zato boste nekaj časa sami doma. Pazite se volka! Če mu uspe priti v hišo, vas bo pojedel s kostmi in kožo vred. Nepridiprav se pogosto zamaskira, zato morate biti še posebej previdni. Če drugega ne, ga bo izdal raskav glas in črne šape."

"Previdni bomo, mami," so rekli kozlički. "Lahko si brez skrbi." Mama koza je v slovo nežno zameketala in se pomirjena odpravila v gozd. Nedolgo zatem je potrkalo na vratih. Hripav glas je rekel: "Odprite vrata, dragi otročički! Vaša mamica se je vrnila in za vsakega ima nekaj lepega."

Toda kozlički so takoj vedeli, da hripav glas ni od njihove mame. Bil je volk. "Ne bomo odprli," so zaklicali. "Ti že nisi naša mamica. Ona ima nežen in mehak glas, tvoj pa je globok in hripav. Vemo da si ti, volk!"

Volk je odšel in začel tuhtati, kako bi si zmehčal glas. Potem se mu je posvetilo – kreda! Takoj jo je mahnil k trgovcu, kupil kos krede in jo pojedel. Še sam ni mogel verjeti, kako nežen in mehak je postal njegov glas.

Potem se je vrnil in potrkal: "Odprite vrata, dragi otročički! Vaša mamica se je vrnila in za vsakega ima nekaj lepega."

Toda kozlički so videli njegovo črno šapo, ki jo je položil na okensko polico, zato so zaklicali:"Ne bomo odprli! Naša mamica že nima črne šape. Vemo da si ti, volk!"

Spet mu ni uspelo, toda ni se predal. Skočil je do peka in rekel:"Dobri pek, poškodoval sem si taco. Ker testo blaži bolečine, te prosim, da mi z njim obložiš šapo.

Ko mu je pek s testom obložil taco, se je odpravil do mlinarja: "Mlinar, posuj mi šapo z malo moke!"

Mlinar si je mislil, da premeteni volk gotovo hoče koga ukaniti, zato je odklonil.

Toda volk je zagrozil:"Če tega ne storiš, te bom požrl! Mlinar se ga je zelo prestrašil, zato mu je pomokal šapo. Kaj hočemo, ljudje so pač takšni.

Kmalu potem se je malopridnež že tretjič prikazal pred vrati in potrkal: "Odprite vrata, dragi otročički! Vaša mamica se je vrnila iz gozda in za vsakega ima nekaj lepega."

Kozlički so zaklicali: "Najprej nam pokaži svojo nogo, da se prepričamo, ali si res naša mamica."

Volk je položil šapo na okensko polico in ko so kozlički videli, da je bela, so odprli vrata, misleč, da je njihova mama. A ni bila njihova mama – bil je volk!

Na smrt so se prestrašili in se razbežali na vse konce, da bi se poskrili. Prvi je zlezel pod mizo, drugi pod posteljo, tretji je stekel v kuhinjo, četrti se je skril v pečico, peti v omaro, šesti v korito, sedmi, najmlajši, pa si je našel skrivališče v stenski uri.

Toda volk jih je našel in brez obotavljanja požrl. Enega za drugim je stlačil po žrelu, le najmlajšega, ki se je skril v stensko uro, ni našel. Dodobra sit je potem odšel, se ulegel na travniku pod drevo in zadrnjohal.

Nedolgo zatem se je iz gozda vrnila mama koza. Lahko si predstavljate kakšen grozen prizor jo je dočakal. Vrata so bila na stežaj odprta, hiša razdejana, miza, stoli, klopce – vse prevrnjeno in polomljeno. Kuhinja razbita, spalnica razmetana, njenih ljubih kozličkov pa nikjer.

Preiskala je vso hišo, vendar nikogar ni našla. Enega za drugim je začela klicati po imenu, a nihče se ni oglasil. Naposled pa je poklicala za najmlajšim in oglasil se je drobcen glasek: "Tukaj sem, mamica, v stenski uri."

Vzela ga je iz ure in povedal ji je, kako jih je volk ukanil ter požrl vse razen njega. Lahko si predstavljate njeno žalost.

Potrta je stopila na svež zrak, najmlajši kozliček pa je odskakljal za njo. Ko sta prišla do travnika, sta pod drevesom opazila spečega volka. Ta je smrčal tako glasno, da so tresle veje.

Mama koza si je volka previdno ogledovala, ko je opazila, da se v njegovem nabreklem trebuhu nekaj premika. "O, marička," je vzdrhtela. "Ali je mogoče, da so moji otročički še zmeraj živi?"

Kozlička je takoj poslala po škarje, šivanko in sukanec. Potem je volku prerezala trebuh in glej – že pri prvem rezu je ven pokukala glavica kozlička. Ko je postala luknja dovolj velika, je vseh šest kozličkov drug za drugim skočilo iz trebuha. Vsi so bili živi in zdravi, saj jih je volk v svoji požrešnosti kar cele pogoltnil.

Joj, kako je bila mamica vesela. Svoje ljube otročičke je tesno objela, potem pa jim naročila: "Ljubi otroci, vsak naj gre in poišče en velik kamen, da bomo z njimi napolnili okrutnežu trebuh, dokler še spi."

Otroci so kmalu prinesli sedem debelih kamnov in z njimi napolnili volkov trebuh. Mama koza ga je hitro zašila, medtem ko je volk trdno spal. Še ganil se ni.

Ko pa se je naposled prebudil, se je počutil nekam čudno. Močno ga je zažejalo, zato se je namenil stopiti do studenca. Toda takoj, ko je vstal, se je kamenje v njegovem trebuhu premaknilo in zarožljalo. Tedaj je rekel:

"Le kaj v trebuhu se obrača, tako rožlja in se prevrača? Šest kozličkov sem pojedel, pa se zdi, kot da bi kamne snedel."

Ko je prišel do studenca in se nagnil k vodi, se je sedem kamnov v njegovem trebuhu premaknilo in ga potegnilo v globino. Bil je pretežak, da bi lahko splaval na površje, zato je utonil.

Ko so kozlički videli, kaj se je zgodilo, so začeli kričali: "Volk je mrtev! Volk je mrtev!" Skupaj z mamico so nato veselo skakljali in poplesavali okrog studenca.



Change: Change: