Multilingual Folk Tale Database


Der Wolf und die sieben jungen Geisslein (Jacob & Wilhelm Grimm)

הזאב ושבעת הגדיים El lobo y la siete cabritillas
unknown author unknown author
Hebrew Spanish

היה פעם עז זקן היו שבעה הקטנים, אהב גם מהם כמו תמיד אמא היתה של ילדיה. יום אחד היא היתה צריכה ללכת לבית העץ כדי להביא להם אוכל, אז היא קראה את כולם סביבה. "ילדים יקרים", אמרה, "אני הולך אל העץ, ולמרות שכבר לא אהיה כאן, לעמוד על המשמר נגד זאב, שכן אם הוא היה פעם אחת כדי להיכנס פנימה, הוא יאכל אותך, עצמות, עור, ו הכל. מסכן לעתים קרובות מסווה את עצמו, אבל הוא תמיד ניתן לדעת על ידי קול צרוד שלו, כפות ידיים שחורות. "-". אמא יקרה, "ענו הילדים," אתה לא צריך לפחד, נוכל לטפל טוב של עצמנו "ואת אמא פעה שלום, והמשיך את דרכה בראש שקט.

לא עבר זמן רב לפני 1 חלק דפק על דלת הבית, צועק: "תפתחו את הדלת, ילדים יקרים שלי, את אמא שלך היא לחזור, והביא לכל אחד מכם משהו." אבל הילדים הקטנים ידע שזה הזאב על ידי קול צרוד. "לא ניתן לפתוח את הדלת," קרא להם: "אתה לא אמא שלנו, יש לה קול עדין ומתוק, והקול שלך צרוד: אתה חייב להיות הזאב." אז את הלך הזאב לחנות וקנה גוש גדול של גיר, ואכל אותה לעשות בקולו הרך. ואז הוא חזר, דפק בדלת הבית, וקרא: ". פתח את הדלת, ילדים יקרים שלי, את אמא שלך היא כאן, הביא כל אחד מכם משהו" אבל וולף הציב הכפות השחורים שלו נגד חלון, והילדים רואים את זה, צעקה, "אנחנו לא יפתח את הדלת, אמא שלנו אין רגליים שחורים כמוך,. אתה חייב להיות הזאב" לזאב ואז רץ אל האופה. "בייקר," אמר, "אני נפגע ברגל, התפשטות להתפלל קצת כסף מקום." וכאשר בייקר היה מטויח רגליו, הוא רץ אל הטוחן. "מילר", אמר, "מפזרת לי ארוחה לבנה על כפות רגלי." אבל מילר סירב, חושב וולף יש משמעות הפגיעה חלק אחד. "אם אתה לא עושה את זה," קרא הזאב, "אני אוכל אותך!" ומילר פחד ועשה מה שאמרו לו. וזה רק מראה מה הם גברים.

ועכשיו הגיע נוכלים בפעם השלישית אל הדלת דפק. "פתח, ילדים!" קרא לו. "אמא היקרה שלך חזר הביתה, והביא לך כל דבר מעץ." - "קודם להראות לנו הכפות שלך," אמר הילדים, והוא הניח "כדי שנוכל לדעת אם אתה באמת אמא שלנו או לא." את כפותיו על החלון, וכשראו שהם היו לבנים, הכול נראה בסדר, והם פתחו את הדלת. וכשהוא היה בתוך שראו זה היה זאב, והם נבהלו וניסו להסתיר את עצמם. אחד רץ מתחת לשולחן, 2 נכנס למיטה, 3 לתנור, 4 במטבח, בארון 5, 6 מתחת לכיור, 7 במקרה לשעון. אבל הזאב מצא את כולם, ונתן להם התייחסות מעטה, בזה אחר זה, הוא בלע את כולם, אבל הצעיר, שהיה הסתיר במקרה לשעון. וכך הזאב, לאחר שקיבל את מה שרצה, טיילו הלאה אל כרי דשא ירוקים, והניח את עצמו מתחת לעץ, הוא נרדם. זמן קצר לאחר מכן, עז אמא חזר מעץ, ו, הו! מה מראה פגש את עיניה! בדלת עמד שולחן רחב פתוח, כיסאות כיסאות, כולם זרקו על השמיכה,, כלים שבורים קרועים כריות מהמיטה. היא חיפשה את ילדיה, הם היו בנמצא. היא קראה לכל אחד מהם בשמו, אבל אף אחד לא ענה, עד שהגיעה לשם של הצעיר. "הנה אני, אמא," קול קטן צעק: "הנה, במקרה השעון." וכך היא עזרה לו לצאת, ושמע איך הזאב בא, ואכל את כל השאר. ואתה יכול לחשוב איך היא בכתה על אובדן הילדים היקרים שלה. סוף סוף צערה היא שוטטה בחוץ, ואת הילד הקטן איתה, וכאשר הם הגיעו אל כר הדשא, שם הם ראו זאב שוכב מתחת לעץ, ונחר, כך הענפים רעדו. עז אמא הביטה בו בזהירות מכל הצדדים והיא שמה לב איך משהו בתוך הגוף שלו נע ונאבקת. אוי לי! המחשבה היא, זה יכול להיות שילדים הקשה שלי, שבלע את ארוחת הערב שלו עדיין בחיים? והיא שלחה ילד קטן בחזרה הביתה על זוג מספריים, ואת מחט, חוט. ואז היא לחתוך בגוף הזאב פתוח, ולא מיד לאחר שעשתה 1 חיתוך יותר יצאו ראש אחד הילדים, ואז עוד חיתוך, ואז בזה אחר זה את ששת הילדים הקטנים כל קפץ חי וקיים, על על החמדנות שלו נוכלים בלע אותן בשלמותן. כמה נפלא זה היה! כך ניחם אמא היקרה שלהם קפץ על חייטים כמו בחתונה. "עכשיו להביא כמה אבנים חזקה וטובה", אמרה האם, "ואנו ממלאים את גופו איתם, כשהוא שוכב לישון." וכך הם הביאו כמה בחיפזון הכל, ולשים אותם בתוך אותו, אמא תפרה אותו שוב כל כך מהר שהוא לא חכם. כאשר הזאב סוף סוף התעורר וקם, האבנים בתוכו גרם לו להרגיש צמא מאוד, וככל שהוא הולך ברוק לשתות, הם פגעו ונקשה אחד נגד השני. אז הוא צעק: "מה זה אני מרגיש בתוכי דופק בחוזקה על העצמות שלי? איך דבר כזה צריך betide לי! הם היו ילדים, ועכשיו הם אבנים. " אז הוא בא ברוק, והתכופף כדי לשתות, אבל את האבנים הכבדות משכו אותו כלפי מטה, כך שהוא נפל למים וטבע. וכאשר שבעה ילדים קטנים ראיתי את זה הם עלו בריצה. "הזאב מת, הזאב מת!" הם צעקו, אחזה בידי, הם רקדו עם אמם הכול על המקום.

Érase una vez una vieja cabra que tenía siete cabritas, a las que quería tan tiernamente como una madre puede querer a sus hijos. Un día quiso salir al bosque a buscar comida y llamó a sus pequeñuelas. "Hijas mías," les dijo, "me voy al bosque; mucho ojo con el lobo, pues si entra en la casa os devorará a todas sin dejar ni un pelo. El muy bribón suele disfrazarse, pero lo conoceréis enseguida por su bronca voz y sus negras patas." Las cabritas respondieron: "Tendremos mucho cuidado, madrecita. Podéis marcharos tranquila." Despidióse la vieja con un balido y, confiada, emprendió su camino.

No había transcurrido mucho tiempo cuando llamaron a la puerta y una voz dijo: "Abrid, hijitas. Soy vuestra madre, que estoy de vuelta y os traigo algo para cada una." Pero las cabritas comprendieron, por lo rudo de la voz, que era el lobo. "No te abriremos," exclamaron, "no eres nuestra madre. Ella tiene una voz suave y cariñosa, y la tuya es bronca: eres el lobo." Fuese éste a la tienda y se compró un buen trozo de yeso. Se lo comió para suavizarse la voz y volvió a la casita. Llamando nuevamente a la puerta: "Abrid hijitas," dijo, "vuestra madre os trae algo a cada una." Pero el lobo había puesto una negra pata en la ventana, y al verla las cabritas, exclamaron: "No, no te abriremos; nuestra madre no tiene las patas negras como tú. ¡Eres el lobo!" Corrió entonces el muy bribón a un tahonero y le dijo: "Mira, me he lastimado un pie; úntamelo con un poco de pasta." Untada que tuvo ya la pata, fue al encuentro del molinero: "Échame harina blanca en el pie," díjole. El molinero, comprendiendo que el lobo tramaba alguna tropelía, negóse al principio, pero la fiera lo amenazó: "Si no lo haces, te devoro." El hombre, asustado, le blanqueó la pata. Sí, así es la gente.

Volvió el rufián por tercera vez a la puerta y, llamando, dijo: "Abrid, pequeñas; es vuestra madrecita querida, que está de regreso y os trae buenas cosas del bosque." Las cabritas replicaron: "Enséñanos la pata; queremos asegurarnos de que eres nuestra madre." La fiera puso la pata en la ventana, y, al ver ellas que era blanca, creyeron que eran verdad sus palabras y se apresuraron a abrir. Pero fue el lobo quien entró. ¡Qué sobresalto, Dios mío! ¡Y qué prisas por esconderse todas! Metióse una debajo de la mesa; la otra, en la cama; la tercera, en el horno; la cuarta, en la cocina; la quinta, en el armario; la sexta, debajo de la fregadera, y la más pequeña, en la caja del reloj. Pero el lobo fue descubriéndolas una tras otra y, sin gastar cumplidos, se las engulló a todas menos a la más pequeñita que, oculta en la caja del reloj, pudo escapar a sus pesquisas. Ya ahíto y satisfecho, el lobo se alejó a un trote ligero y, llegado a un verde prado, tumbóse a dormir a la sombra de un árbol.

Al cabo de poco regresó a casa la vieja cabra. ¡Santo Dios, lo que vio! La puerta, abierta de par en par; la mesa, las sillas y bancos, todo volcado y revuelto; la jofaina, rota en mil pedazos; las mantas y almohadas, por el suelo. Buscó a sus hijitas, pero no aparecieron por ninguna parte; llamólas a todas por sus nombres, pero ninguna contestó. Hasta que llególe la vez a la última, la cual, con vocecita queda, dijo: "Madre querida, estoy en la caja del reloj." Sacóla la cabra, y entonces la pequeña le explicó que había venido el lobo y se había comido a las demás. ¡Imaginad con qué desconsuelo lloraba la madre la pérdida de sus hijitas!

Cuando ya no le quedaban más lágrimas, salió al campo en compañía de su pequeña, y, al llegar al prado, vio al lobo dormido debajo del árbol, roncando tan fuertemente que hacía temblar las ramas. Al observarlo de cerca, parecióle que algo se movía y agitaba en su abultada barriga. ¡Válgame Dios! pensó, ¿si serán mis pobres hijitas, que se las ha merendado y que están vivas aún? Y envió a la pequeña a casa, a toda prisa, en busca de tijeras, aguja e hilo. Abrió la panza al monstruo, y apenas había empezado a cortar cuando una de las cabritas asomó la cabeza. Al seguir cortando saltaron las seis afuera, una tras otra, todas vivitas y sin daño alguno, pues la bestia, en su glotonería, las había engullido enteras. ¡Allí era de ver su regocijo! ¡Con cuánto cariño abrazaron a su mamaíta, brincando como sastre en bodas! Pero la cabra dijo: "Traedme ahora piedras; llenaremos con ellas la panza de esta condenada bestia, aprovechando que duerme." Las siete cabritas corrieron en busca de piedras y las fueron metiendo en la barriga, hasta que ya no cupieron más. La madre cosió la piel con tanta presteza y suavidad, que la fiera no se dio cuenta de nada ni hizo el menor movimiento.

Terminada ya su siesta, el lobo se levantó, y, como los guijarros que le llenaban el estómago le diesen mucha sed, encaminóse a un pozo para beber. Mientras andaba, moviéndose de un lado a otro, los guijarros de su panza chocaban entre sí con gran ruido, por lo que exclamó:

"¿Qué será este ruido

que suena en mi barriga?

Creí que eran seis cabritas,

mas ahora me parecen chinitas."

Al llegar al pozo e inclinarse sobre el brocal, el peso de las piedras lo arrastró y lo hizo caer al fondo, donde se ahogó miserablemente. Viéndolo las cabritas, acudieron corriendo y gritando jubilosas: "¡Muerto está el lobo! ¡Muerto está el lobo!" Y, con su madre, pusiéronse a bailar en corro en torno al pozo.



Change: Change: